הרפואה המודרנית בעולמנו נחשבת בעיניי רבים לפאר יצירת ופיתוח האדם. רופאים נתפסים בעיניי אנשים רבים בציבור כאנשים במעמד אצולה וכבד ממש. היכולת לרפא את הגוף אליו כולנו כל- כך מחוברים מקנה להם תפקיד חשוב מאין כמותו בחברת בני האדם. אנשים נוטים להזמין תורים למומחים חודשים מראש, להגיע לבתי- החולים והמרפאות, להמתין בתורים שעות ארוכות בכדי להכנס, לקבל את הדיאגנוזה המקצועית ולהאמין בה כמו שמשה האמין בלוחות הברית שירדו אליו משמיים. אמונה עיוורת ממש. איפשהו, אישית, לי אותה אמונה הרגישה תמיד כעיוורת מידי. מעולם לא היה בי את הביטחון שיש לכולם ברפואה ובטכנלוגיה הנוגעת לה, בכל זאת, בתור נער הסובל מהיפוכונדירה נהגתי לפקוד את בתי הרופאים פעמים רבות.

אני מעריך שבהתחלה עוד הייתה בי מידת אמון מסוימת, ועם השנים היא התדלדלה. חזרו מקרים רבים בהם לא קיבלתי מענה או שמא קיבלתי מענה שכללי מידי לגבי בעיות פיזיות שחוויתי והרגשתי. חופשת קיץ אחת, בהפסקה הארוכה מבית- הספר, השגתי עבודה זמנית בעבודת במות הרמה. זו הייתה עבודה פיזית קשה אך נהניתי ממנה מאוד, עד שיום אחד פספסתי צעד אחורי מאחת הבמות והתרסקתי ארצה. נפלתי בצורה רעה מאוד על הקרסול והרגשתי את הסיבוב והקריעה שנוצרה בגוף, והכאב היה משתק ממש. לא יכולתי לנשום, בטח שלא לדבר, רק כאב קשה מנשוא הורגש ברגל. כשפינו אותי לחדר מיון המתנתי זמן רב בכאבים נוראיים, ולבסוף, כשקיבלו אותי, אמרו רק שיש לי נקע קל ברגל וכל מה שיש לעשות זה לנוח קצת בבית . שום גבס, בלי קביים סיעוד, בלי פיזיותרפיה, כמעט ולא קיבלתי תחבושת. במשך חצי שנה כאב לי הקרסול, חצי שנה ארוכה של סבל. לפי דעתי היה שם לפחות סדק בעצם, אם לא שבר, ופשוט פסחו על כך ונתנו לי לצאת לחופשי לא מוגן. בערך שנתים לאחר מכן, עברתי מקרה דומה בזמן בניית בריכת שחיה בביתם של הורים של חבר, רק בצורת מכה קשה ביד. הפעם, למרות עוד אבחנה רופפת של רופא, התעקשתי וביקרתי רופא אחר עד ששמו לי גבס והפציעה אכן עברה מהר הרבה יותר.

מקרה נוסף מניסיוני האישי, חמור אף יותר, התרחש בזמן השירות הצבאי. שירתי בתור לוחם, הייתי עוד בשלב המסלול והאימונים. במהלך אחד השבועות הקשים ביותר במסלול הרגשתי כאבי ראש עזים ומשתקים ממש, והחלה פריחה משונה מעטרת את גופי. כשכבר לא יכולתי לשאת את הכאב דיווחתי על מצבי והפנו אותי לבית- החולים הקרוב, היה בבאר- שבע. בבית- החולים ערכו עליי בדיקות פשוטות ושגרתיות, ממש כאילו יש לי שפעת, למרות הפריחה, הכאב והחום הגבוה. השקו אותי אופטלגין נוזלי עד שהחום ירד מההשפעה, ופשוט שחררו אותי עם שלושה ימי מחלה הביתה. הורי לא היו בארץ, ובמשך שלושה ימים שכבתי קרוב למחוסר הכרה, על הספה. סבלתי מכאבי ראש שרק גברו, הזיות וחום גבוה. לא אכלתי, כמעט ולא שתיתי, עד שאחי הגדול חזר הביתה, נזף באחותי על שלא קראה לו, והם לקחו אותי לבית- חולים אחר. שם, למרות שנראה היה גם לרופאים ההם שהכל יהיה בסדר, ערכו עליי דיקור מותני, בדיקה לדלקת קרום המוח, רק ליתר ביטחון. כשהתוצאות חזרו התברר שאכן לקיתי במחלה. משך שבוע וחצי שכבתי מרותק למיטה, סבלתי מכאבי ראש ועיניים שלא אוכל אפילו לתאר, אך לבסוף גברתי על המחלה, ונותר רק לדמיין מה היה קורה אילו גם בבית- החולים השני היו נוהגים בקלות דעת שכזו.

אלו רק דוגמאות מעטות ממאגר מקרים רבים. יש ללמוד שאין להשען באופן עיוור על הרפואה המודרנית. יש בה חורים רבים וכדאי שלא להמתין לפציעות שנגרמות מנפילות מגובה במות הרמה או דלקות קרום המוח כדי לקבל עזרה מקצועית. היו אחראיים לעצמכם, אחרי מי ידאג לכם?
פרטים באתר tefen-medical.com